תשובה: ממה שאני מכיר, זה מאוד מקובל, גם המוכר שואל אותך "אתה יכול להשיג כרטיס חבר ממישהו?"
תשובה:
ראשית, ודאי שלא. מה ההוו"א לקבל הצעה זו?
נסביר בעזרתו יתברך: בשיעור א-ב האדם נמצא בתחילת דרכו בבניין אישיותו התורנית, ולכן הוא עדיין אינו מבין את המשמעות העמוקה של בניין בית בישראל.
המניע המרכזי לחתונה-בניין בית בישראל הוא עולם ערכים משותף שעל גביו, ורק על גביו, מופיע קשר נפשי עמוק. לא להיפך. אדם שנפגש עם בחורה בגיל צעיר, אזי המניע לפגישה הוא הקשר הנפשי שבשלב זה בחיים מונע מהרובד החיצוני היינו "הבל היופי", ולא מעולם הערכים היינו "יראת השם" (שהרי כאמור האדם נמצא רק בתחילת בניין אישיותו התורנית).
חתונה זה דבר מספיק חשוב, אם לא החשוב ביותר בחיים- מומלץ מאוד מאוד לעשותו בסדר הלכתחילאי ולא הבדיעבדי.
בהצלחה רבה בהמשך התפתחותך בישיבה מתוך שקט נפשי עפ"י אישיותך למען כלל ישראל.
תשובה: אין דבר יותר יקר מהקשר שלך עם ההורים שלך.
וודאי שאתה חייב לכבד אותם ולהקשיב היטב לעצתם.
זה מגיע להם וגם טוב בשבילך.
אעפ"כ, רק אתה תחליט כיצד לנהל את חייך.
לכן אם ברצונך להמשיך בלימודך בישיבה וטוב לך בישיבה.
תאמר להוריך ששמעת אותם היטב ודעתם חשובה לך מאוד. חשוב שתאמר להם שאתה מאוד אוהב ומכבד אותם,
ואתה בטוח שהם רוצים בטובתך.
אלא שחשקה נפשך ללמוד תורה, זה מה שמשמח אותך ועושה אותך מאושר ובכוונתך להמשיך ללמוד, ותשמח מאוד שהם יכבדו את החלטתך.
יכול להיות שבהתחלה יהיה להם קשה, אבל אני סמוך ובטוח שהם עוד יזכו ממך להמון נחת ויהיו גאים בדרך שבחרת.
תשובה: לימוד תורה יש בו גם מעלת הלימוד עצמו וגם מעלת ידיעת התורה הלכה למעשה.
ודאי שצריך לשקול מצוות זו מול זו
האחרונים מלאים בשאלות כאלה
( יכולות להיות מחלוקות, אבל הם שאפו להכריע)
לפרטים, עיין באחרונים
מסכים מתמטית.
אבל אם עם ישראל עושה משהו, לא אצא נגדו
תשובה: בוא נעשה סדר במושגים: "תנ"ך בגובה העיניים" זה לא בדיוק "ביקורת המקרא"…
ביקורת המקרא היא גישת לימוד של התנ"ך שהתפתחה לפני כ-200 שנה, בעיקר ע"י מלומדים גרמניים. הם התייחסו לתנ"ך לא כאל ספר קודש, אלא כאל ספר היסטורי עתיק, ללא משמעות דתית. כשמתייחסים לתנ"ך כאל ספר חול, הוא מעורר הרבה שאלות על דרך התהוותו, על ה"סתירות" שקיימות בו, על המשמעות של הסיפורים ועוד. בסופו של דבר, ביקורת המקרא הגיעה לביטול מוחלט של התנ"ך, הפכה אותו לתרכובת של מקורות קדומים מבולבלים ולא-מדוייקים, עד שהוא הפך להיות חסר ערך. כיום, מי שבעיקר ממשיך את דרכה של ביקורת המקרא בהתייחסות הריקה לתנ"ך הוא העולם האקדמי.
בבית המדרש הסתייגו, כמובן, מהראייה הזאת. התנ"ך הוא קודש קודשים, והוא בא למסור לנו את דבר ה'. אמנם בתוך בית המדרש התפתחה תפיסה שאכן מכירה במקור האלוקי של התנ"ך, אבל קוראת אותו (בעיקר את החלקים הסיפוריים שלו) כספר "אנושי", עם דמויות אנושיות, שיש להם תכונות, שאיפות ואינטרסים אנושיים. למשל: ה"מאבק" בין רחל ולאה על לידת הבנים הוא סיפור של מאבק בין שתי נשים על אהבת גבר אחד – בדיוק כפי שקורה בין שתי נשים בימינו. חזקיהו מטהר את הארץ מעבודה זרה, כי זה מהלך פוליטי מבריק שעוזר לו לחזק את השלטון שלו – בדיוק כפי שפועלים פוליטיקאים בימינו. הגישה הזו, למרות שהיא מגיעה מתוך יחס אלוקי לתנ"ך, הוזילה את ערך הסיפורים שבתנ"ך, ולמעשה פגעה ביכולת שלנו לקבל ממנו (אם רחל ולאה הן "סתם" שתי נשים ווכחניות – מה יש לי ללמוד מהן?…).
אנחנו מאמינים בתנ"ך מן השמים, שכל הסיפורים שבו באים להעביר לנו מסרים, אמונה והדרכה בעבודת ה' ובהגשמת הייעוד שלנו. מתוך כך אנחנו קוראים את הסיפורים, ומחפשים את דבר ה' שהם מלמדים אותנו. רק מתוך ההכרה הזו אנחנו ניגשים לקרוא את סיפורי התנ"ך, ורק כך אפשר לספוג מהתנ"ך עולם אמוני אלוקי אמיתי, איתן ונצחי.
תשובה: בעניין נתינת הטבעת תחת החופה- כמובן שיש לאסור לאשה לתת טבעת לבעלה תחת החופה, כפי שכתבו גדולי הדורות ועיין שו"ת אג"מ אבה"ע ח"ג סימן יח.
בעניין שאלתך, ענידת הטבעת לאדם נשוי-
בצד ההלכתי, כתבו הפוסקים שאין בזה איסור "לא ילבש" שהרי יש טבעות לנשים ויש טבעות לגברים.
מבחינה השקפתית- יש לדון בכמה צדדים, לא ניגע בכל הצדדים, אך לענ"ד בעקרוניים שבה:
אם הדבר נובע מ'שוויוניות' אזי אין לתת מקום לתרבות מערבית להיכנס לבית הישראלי. כמובן שהעובדה שאף האשה תיתן טבעת לבעל אינה ביטוי של שוויוניות, שוויון זה שכל כוח מביא את עניינו ותפקידו לבית. אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו בבירור מהיכן נובע הרצון לשים את הטבעת.
אם הדבר נובע מתוך קדושה וטהרה, כלומר רצון לפרסם לכולם 'אני נשוי' לצורך רוחני, כגון אדם שעובד במקום עם נשים, אזי בפשטות יש לכך מקום היות והטבעת היא ביטוי לרצון האדם להיות שייך לקדושה וטהרה. אך הייתי רוצה לומר 'היה אמיתי עם עצמך!', האם הרצון לענוד טבעת נובע מרצון לקדושה-טהרה-צניעות או שיש איזו נגיעה של תרבות מערבית? בחן זאת. הייתי מעדיף שסימני הגבר לצורך ריחוק מנשים יהיו כיפה גדולה, ציציות בחוץ, ברכות בקול- וכפי שלמדונו חז"ל "וזכרתם את כל מצוות ה' ", וכי מצוות ה' לא יכולות לגרום לריחוק מנשים? ודאי שכן.
ונקודה נוספת- אם סימני הריחוק הם אנושיים (טבעת) אזי סיבת הריחוק מנשים היא מוסרית בלבד (ומוסר אנושי אינו נצחי), אך אם סימני הריחוק הם תורניים (ציצית בחוץ וכיפה גדולה) אזי סיבת הריחוק היא רוחנית-נצחית.
שנזכה להידבק בתורה ומצוותיה בצורה מדוקדקת ונזכה לחיי קדושה וטהרה.
תשובה: זה לא כתוב במפורש בפסוקים, לכן נראה שזה לא משנה. אפשר להעלות השערות שונות (שהפרשנים מציעים): א. אנשי יהושע שהסתובבו במקום הגיעו במקרה לערי הגבעונים, וגילו שהם גרים בתוך תחומי הארץ. ב. הגבעונים עצמם פרסמו את התרמית, אחרי שכבר הצליחו "לסחוט" את הברית עם יהושע. ג. (הכי נראה:) דבר הברית עם הגבעונים התפרסמה בכל הארץ (ראו פרק י), וממשא-ומתן פרטי, בין יהושע ונציגי הגבעונים, היא התגלתה כברית היסטורית בין-לאומית משמעותית ביותר. במצב כזה כבר אי אפשר להסתיר את הפרטים של הצדדים, והתברר מקום מגוריהם של הגבעונים (כך עולה מהלשון: "וישמעו כי קרובים" – השמועה הגיעה אליהם, ולא כמו בהסברים הקודמים).
תשובה:
שלום
אכן קשה לנו להבין היום כיצד יעקב נשק לרחל.
אפשר לומר שהיא היתה קטנה ומשום שהיתה ממשפחתו, ואין בזה בעיה, כך פי' ר' בחיי.
וגם היתה בת דודתו וזה היה מתוך רגשי אהבה משפחתיים, ואין בזה בעיה הלכתית, כיון שנגיעה שלא מתוך קרבה לא נאסרה מן התורה לפי ההלכה (רמב"ם הל' אס"ב פרק כא), ולא היה כאן קשר לתאוה אסורה, וכך פירש הנצי"ב בהעמק דבר.
וי"א שנשק אותה רק בידיה וכנ"ל.
(בכ"א, לדעת כל הפוסקים, אין היתר היום לגעת לכתחילה שלא לשם קירבה כי אנחנו לא יכולים לדעת מה ההשלכה של זה וזה עלול להביא לקרבה אסורה. רק אנשים גדולים וצדיקים מיוחדים בדורות ראשונים יכלו לעשות דברים כאלו מתוך בהירות שזה רק לשם שמים וללא שום צד אסור- תוס' שבת יג עמ' א')
מתוך דברי חז"ל במדרש שיעקב בכה על שראה ברוח הקודש שלא יקברו יחד, רואים שזכה לנבואה באותו רגע. אנו לומדים מכאן שמעשיהם של האבות היו ברמה רוחנית אחרת, הכל היה מתוך ראיה למרחוק וכמובן ללא צד של תאוה כלל.
ויש גם דעה במדרש (מדרש שכל טוב) שהוא בכה על שחשדוהו במעשה לא צנוע.
גם בדברי המקובלים כתוב שהיה למעשה זה משמעות גדולה לקשר הפנימי שלהם והיו ליעקב כונות וסודות גדולים בזה.
לנו, בדור שלנו, קשה להבין איך גדולי עולם חיו רק בעולם רוחני עליון וקדוש וכל מעשיהם היו מתוך מחשבה גדולה אך זו האמת. לכן, ברור שאין שום היתר היום לאף אחד לעשות דברים דומים מתוך מחשבה שהכל מתוך קדושה.
שלום וברכה
באופן כללי, ימי בין הזמנים נועדו למנוחה הגוף והנפש, ולזמן איכותי עם המשפחה כדי להחליף כוחות ולחזור ללמוד במהלך הזמן במשנה מרץ. וכמו שכתב הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק א) :
"נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו."
לכן יש מקום לטיול משותף עם המשפחה גם אם אתה חוזר עייף וממעט בלימוד, כמובן שגם בזמן הטיול צריך להקפיד על סדרי לימוד מינימליים כגון שניים מקרא ואחד תרגום ודף יומי וכדו'…
מאידך, כמובן שיש גם מקום ללמוד בהתמדה מהבוקר עד הלילה גם במהלך בין הזמנים כשזה לא פוגע בהורים (עדיף לקבוע את ימי הלימוד שלא על חשבון הזמן המשפחתי המשותף).
הדרך הנכונה היא להיות קשוב לעצמך ולבדוק האם הלימוד מתאים לך בתקופת בין הזמנים או שהוא מעמיס עליך באופן כזה שאתה מחמיץ את המנוחה הרצויה. במידה ואתה מתקשה להכריע מומלץ להתייעץ עם הרב האישי שלך שמכיר אותך.
בפניך שלוש תוכניות לימוד- הרב אלי הורוביץ זצ"ל הי"ד. הרב יוסף קלנר שליט"א והרב ראובן ששון שליט"א. בהצלחה.
רשימה חלקית של ספרי אמונה – הרב ראובן ששון
ללמוד את מזמורי קבלת שבת – זו משימה חשובה ומרתקת, אבל היא לא מתאימה לשאלות הקצרות שבאתר…
הפסוקים בסוף מזמור צה הם לא ביקורת על ישראל, אלא קריאת אזהרה שלא ליפול שוב בחטאים שכבר נפלנו בהם בעבר. הקריאה הזו מגיעה בגלל הפתיחה: מתחילים לנוע לקראת קבלת פני ה', בשירת הודיה גדולה – צריך להיזהר שלא להרוס את הכל "אם [לא] בקולו תשמעו".
אחד השיעורים החשובים ביותר שתשמעו בחיים! לגברים ולנשים בכל גיל
שלום
איני מכיר את דברי האלשיך, אם אתה יודע איפה זה נמצא אשמח שתאמר לי.
לעצם הענין.
הגמרא במסכת ברכות סג אומרת על הפסוק במשלי ג' 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' שאפילו מי שעושה עבירה, לפחות יעשה אותה לשם שמים ואז הקב"ה יישר אותו. יש גירסה שאינה מופיעה בגמרא אצלינו (מובאת בעין יעקב), שאפילו גנב שגונב מתפלל לקב"ה, אך הגמרא לא אומרת שהקב"ה יעשה רצונו. ועוד, לא כתוב שהגנב מתפלל שיצליח בגניבתו ואולי הכונה שמתפלל שלא יתפס.
לפי רש"י, עשית עבירה לש"ש היא רק באופן שמכוין בה לשם מצוה, כמו אליהו בהר הכרמל. לפ"ז, הגמרא מתכונת לומר שאם גונב לשם מצוה אחרת אז זו גניבה לש"ש. אם נכון לכתחילה לעשות כך או לא- זה דיון בפני עצמו, ולא ברור שמותר לעשות עבירה לשם מצוה, אולי רק לשם הצלת כלל ישראל כמו אצל יעל וכד'.
בספר המוסר 'מכתב מאליהו' דן בזה ואומר שיתכן שתפילת גנב תתקבל בתנאים מסוימים, כגון שאין בזה עבירה גמורה, ואם מתוך הקבלה הדבר יעזור לגנב לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו.
[את הגמרא הנ"ל ניתן גם לבאר באופן אחר, שאם אדם רואה שיצרו מתגבר עליו ועושה עבירה, בכל זאת עדיף שידע את הקב"ה באותו רגע ולפחות זה יסייע בידו בעתיד להתגבר על יצרו]
עצם הרעיון שאדם המתפלל מתוך צרה תפילתו מתקבלת, נאמר בכמה מקומות. הכהן הגדול מתפלל בקודש הקדשים ביום כיפור, שלא תיכנס תפילת עוברי דרכים למנוע גשם בשעה שצריכים לו, משום שהם בצרה ומתפללים מעומק הלב ותפילתם עומדת להתקבל. אך שם לא מדובר בעבירה ואין ראיה שתפילה על עבירה מתקבלת
יש הנחת יסוד לא-מדוייקת בשאלה. אנחנו חושבים שיעקב בבית לבן היה אבי משפחה לתפארת, עם בנים חזקים ועצמאיים. אבל מי שקורא בעיון את הפסוקים מרגיש אחרת לגמרי. יעקב היה משועבד ללבן. בתהליך מתוחכם והדרגתי הפל לבן את יעקב לעבד, חסר עצמאות לחלוטין. כשהוא רוצה לחזור חזרה לארצו – הוא צריך את האישור של לבן (שכמובן לא מאשר). הוא צריך לבקש מלבן את נשותיו ובניו, כי לא מובן מאליו שהם "שלו". עבד משועבד לא יכול להשתחרר מעצמו, עד שדוחפים אותו לצאת, כפי שקרה בסוף. אגב, כל הפרשה הזו מושווית ליציאת עם ישראל המשועבדים ממצרים.
חז"ל, כהרגלם, אינם עוסקים ברובד המציאות, אלא ברובד האידיאולוגי: שבט יוסף יהיה זה שיילחם בתפיסות ה"עשיו"יות, ולכן רק כשנולד יוסף אפשר לומר שהמשפחה הגיעה למיצוי התפתחותה, והמהלך האלוהי יכול להניע אותה אל הצעד הבא: יציאה מלבן והתמודדות מול עשיו.
כל הפרשנים האריכו להסביר את השם "אהיה אשר אהיה". הפירוש המילולי הכי יפה הוא של הרשב"ם, והפירוש הענייני הכי יפה הוא של הרש"ר הירש.
רשב"ם רוצה להסביר את השם, אבל חושש לגלות סודות למי שאינו ראוי. לכן הוא כותב את פירושו בשפת סתר, כלומר: ב-א"ת ב"ש. כאן נחשׂוף את הסוד של רשב"ם: "אהיה" הוא למעשה כינוי שנותן ה' לעצמו בגוף ראשון: "אני אהיה". כשאנחנו פונים אליו, אנחנו משתמשים בצורת הגוף השלישי של הפועל: "הוא יהיה". אם נחליף את האות י' השנייה באות ו' (שתי אותיות שמתחלפות פעמים רבות בפעלים), נקבל את שם ה' המפורש. עד כאן סודו של רשב"ם, "וזהו עיקר עומק פשוטו של מקראות הללו, ואין מגלין אותם אלא לצנועים".
רש"ר הירש מבאר את תוכן העניין: ה' מכנה את עצמו על שם היותו – לא בעבר ("אני הייתי") או בהווה ("אני הווה"), אלא בעתיד ("אני אהיה"). נצטט קצת מפירושו הנפלא של הרש"ר הירש: "שם זה מבטא את המהות האישית, המוחלטת והחופשית של ה', הוא מדגיש שהעתיד תלוי לגמרי ברצונו ושהוא חופשי ואינו תלוי בדבר. שם זה נותן ביטוי לתפיסה היהודית האופיינית של האלוקות, תפיסה חדשה לחלוטין, אשר תיוודע לאנושות דרך גאולת ישראל ממצרים, ושתביא בסופו של דבר לגאולת כל העולם כולו. המחשבה הלא-יהודית רואה את האל, לכל היותר, כסיבת קיומו הפיסי של העולם, מאז שבא לכלל הוויה. לפי השקפת עולם זו, הכל נוהג לפי חוקים קבועים ובלתי משתנים, אשר לכל היותר נוצרו פעם מכוחו העצום של מקור עליון. ולפיכך, רק האדם, עם כוחות הפעולה החופשיים שלו, מסוגל ליצור עתיד חדש. 'אהיה אשר אהיה' מתקומם נגד דמיון שווא זה, ומעמיד במקומו את האמת". עיי"ש.
זה ממש לפני עיוור לא תתן מכשול
אנו מוצאים שהם היו רשעים לאורך תקופה ארוכה, עוד מהיותם במצרים, לדעת חז"ל הם אלו שהלשינו על משה לאחר שהרג את המצרי.
לשון חז"ל היא שאלו שמתו בימי האפלה לא רצו לצאת ממצרים, לא כתוב דוקא שהרשעים מתו, לכן ניתן לומר שהם כן רצו לצאת ממצרים אע"פ שהיו רשעים.
עוד ניתן לומר שהיו להם זכויות אחרות שבגללן יצאו ממצרים. אולי מה שאומר המדרש רבה בפרק ה' שהם היו השוטרים שהוכו ויש להם זכות שלא רצו להתעמר באחיהם הישראלים וסבלו בגללם, ועל זה זכו לצאת ממצרים.
אמנם, בתרגום יונתן בן עוזיאל על שמות יד על הפס' 'ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ' אומר התרגום שדתן ואבירם החליטו ברגע האחרון שלא לצאת ממצרים ורק אח"כ הצטרפו וי"א שהם הצטרפו לאחר שסיכמו עם פרעה שיפריעו וידיחו את ישראל בכל הזדמנות.
במהר"ל (גבורות ה' פרק יט) כתוב 'ולפיכך אמרו כי אלו שני אנשים העברים הם דתן ואבירם, שהיו מעולם "רצועת מרדות" למשה וישראל ונתחזקו פעמים הרבה בזה, ולכך לא בא הדבר הזה על ידי מקרה רק על ידי מי שהוא מוכן לזה בעצם הם דתן ואבירם ועל ידם ראוי לגלגל דבר זה. וכאשר תבין דברי חכמים תדע כי דתן ואבירם הם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן'
אולי ניתן לומר בכונת המהר"ל שבאמת לא היו ראויים לצאת אך הקב"ה השאיר אותם בכונה כדי שיהיו מתנגדים לעם ישראל, כמו שהקב"ה נתן בידי היצר הרע כח לנגד אותנו, כדי שמתוך כך נתגבר ונתעלה
השאלה טובה אך רחבה מאוד ואי אפשר להתייחס אליה כראוי במתכונת הנוכחית.
באופן כללי, ברור שהמדינה העתידה שתהיה על פי רצון התורה, תתנהל בכל דרכיה על פי חכמי ההלכה,
וכאשר תקום סנהדרין הם יקבעו בכמה מן השאלות המורכבות.
שבת היא שבת, לכן כל שירות שאינו של פיקוח נפש לא יכול לינתן בשבת.
אמנם, המושג פיקוח נפש יצטרך להתברר באופן רחב. לא יעלה על הדעת שמשטרה לא תעבוד בשבת, משום שיהיו כאלו שעלולים לנצל את הדבר. גם פיקוח נפש עקיף נחשב לפיקוח נפש ומכח זה יתכן שיותרו כמה ענינים חשובים שאין בהם פיקוח נפש מיידי, כמו כמה פעולות משטרתיות, ותפעול בתי חולים, לא רק בכל פעולה המצילה נפש אלא גם בפעולות שעלולות בעקיפים להגיע לפיקוח נפש וכד'. שמירה על אתרי טבע וכד' יכולה להתבצע בשבת בתנאים מותאמים, ללא חילול שבת, אם יהיה צורך בדבר. הפעלת מקומות שאינם בעלי אופי של פיקוח נפש לא אפשרית. גם מפעלי מזון וכד' לא יעבדו בכלל, ואם תהיה שאלה ספציפית שתלויה בפיקוח נפש, תהיה התייחסות עניינית.
כמובן, כשירצו כולם לשמור שבת, בעז"ה, השאלות יגיעו לפני גדולי הדור הפוסקים ותינתן הוראה לכל ענין בפני עצמו
כל שימוש בסגולה מנכה זכויות. השאלה כמה ובשביל מה
הגמרא בסוף נדרים מתלבטת ביחס לנאמנות האישה לבעלה בענינים הקשורים ליחסי האיסור והיתר שביניהם. יש כמה דעות בגמרא וכמה הבחנות באיזה מקרה נאמנת ובאיזה לא. האם זה תלוי בדבר ששניהם מכירים ויודעים או בדבר שהוא ביזיון לאישה שמודה בו וממילא סביר להניח שהיא נאמנת ועוד.
למעשה, נפסק שאישה נאמנת בדברים מסוימים, כגון לומר שבעלה גירש אותה אע"פ שאינה מציגה גט (אבה"ע יז ב'). ונחלקו הראשונים האם בימינו הנאמנות קיימת באופן מלא או חלקי משום שכיום החוצפה גברה ואפשר שהאישה משקרת. ברמב"ם משמע שנאמנת אך הב"י הביא ראשונים שחולקים, והרמ"א פסק שכיום לא נאמנת לגמרי אלא רק ביחס לעצמה. לא מדובר רק על הדור האחרון אלא כבר בתקופת הראשונים היתה הבנה שהחוצפה גברה, ביחס לתקופות קדומות יותר.
צריך שקול דעת זהיר מתי ובאיזה מקרה להפעיל את הטעם הזה ובאיזה לא, וזה נתון לדיונים בגדולי הפוסקים
זאת שאלה מצויינת, ועדיף לנסח אותה כך: מה רוצה הקב"ה שנבין מכך ששלמה המלך נולד מנישואיהם של דוד ובת-שבע? יותר מזה: הפסוק שמתאר את לידת שלמה נמצא לא פחות מאשר בסיומו של סיפור דוד ובת-שבע: "ותלד בן ותקרא את שמו שלמה וה' אהבו", ונתן – הוא הנביא שנשלח להעניש את דוד על חטאו – קורא את שמו "ידידיה בעבור ה' ". השאלה מתחזקת: למה הנביא מספר את זה בצמוד לסיפור החטא?!
אבל אולי זו גם התשובה: ברור שהנביא רוצה לומר לנו, שמסקנת הסיפור של דוד ובת-שבע היא… שלמה המלך! במילים אחרות: הסיפור מסתיים בצורה חיובית ביותר, ומונצח לדורות באמצעות שלמה המלך. עולה מכאן בבירור שהנביא מדריך אותנו לקרוא את סיפור החטא בצורה אחרת: לא מדובר ב"כישלון מוסרי של דוד שהסתיים בעונש", אלא ב"כישלון של דוד שהסתיים בתשובה מלאה, שכל כך התקבלה עד שנולד ממנה שלמה המלך"!
זה משנה את כל הגישה לסיפור דוד ובת-שבע…
אם יש חוסר צניעות בתמונה אז בוודאי שלא , אם התמונה צנועה אפשר אך אם אפשר לא לשלוח אז עדיף שלא